באר היטב חשן משפט ש״ח

מהדורה: תורת אמת 357

« Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 307 Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 309 »

1 השוכר בהמה לרכוב עליה כמה יטעון עליה. ובו ז סעיפים: השוכר בהמה לרכוב עליה איש לא ירכיב עליה אשה והוא הדין לעכו"ם מרדכי פרק האומנין מיהו יש אומרים דוקא לכתחלה אבל אם עבר והרכיב עליה אשה אע"פ שניזוקה הבהמה אינו חייב לשלם המגיד פ"ד דשכירות בשם הרשב"א ויש חולקין שם לדעת הרמב"ם ולכולי עלמא אם מנהג המקום להתייקר ברכיבת הנשים צריך להוסיף לו כפי המנהג המגיד הנזכר לעיל לרכוב עליה אשה ירכיב עליה איש:

2 שכרה לרכוב עליה אשה מרכיב עליה כל אשה בין גדולה בין קטנה ואפי' מעוברת ומניקה:

3 השוכר את החמור לרכוב עליה יש לו להניח עליה כסותו ולגינו ומזונותיו של אותו הדרך לפי שאין דרך השוכר לחזור בכל מלון ומלון לקנות מזונות יתר על זה הרי מעכב עליו בעל החמור וכן יש לבעל החמור להניח עליה שעורים ותבן ומזונות של אותו היום יתר על זה השוכר מעכב עליו מפני שאפשר לו לקנות בכל מלון ומלון לפיכך אם אין שם מאין יקנה מניח עליו מזונותיו ומזונות בהמתו של כל אותה הדרך וכל אלו הדברים בשוכר סתם ובמקום שאין מנהג ידוע אבל במקום שיש מנהג הכל לפי המנהג:

4 השוכר את הבהמה להביא עליה ק"ק ליטרין של חטים והביא ק"ק ליטרין של שעורים ומתה חייב מפני שהנפח קשה למשוי והשעורים יש להם נפח וכן אם שכרה להביא תבואה והביא במשקלה תבן אבל אם שכרה להביא עליה שעורים והביא במשקלן חטים ומתה פטור וכן כל כיוצא בזה:

5 השוכר את הבהמה לשאת עליה משקל ידוע והוסיף על משאו אם הוסיף חלק משלשים על השיעור שפסק עמו ומתה חייב פחות מכאן פטור אבל נותן הוא שכר התוספות וע"ל סי' של"ה ס"א:

6 שכר סתם אינו נושא אלא משקל הידוע במדינה לאותה בהמה ואם הוסיף חלק משלשים כגון שדרכה לשאת ל' וטען עליה ל' ואחד ומתה או נשברה חייב:

7 הכתף שהוסיף על משאו קב א' והוזק במשא זה חייב בנזקיו שאע"פ שהוא בן דעת והרי הוא מרגיש בכובד המשא יעלה על לבו מחמת חליו הוא זה הכובד: הגה הלוקח חמורו של חבירו שלא מדעתו ועושה מלאכתו וכוונתו ליתן לו שכרו הוי כשואל שלא מדעת והוי גזלן ואם החמור עומד לשכור לא הוי גזלן ומיהו אם מיחו בו בני ביתו ואומרים שבעל החמור צריך לחמורו הוי כשלא מדעת והוי גזלן ואם לקחו להציל את שלו ורוצה ליתן לבעל החמור הפסדו לא הוי גזלן דתנאי ב"ד הוא ת"ה סי' שי"ו כדלעיל סי' רס"ד סעיף ה' וע' לקמן סי' שס"ג סעיף ה' מדינים אלו:

פירוש באר היטב חשן משפט ש״ח

1 אשה. שהיא כבידה. ולא עובד כוכבים דמן הסתם אינו מקפיד על ממונו של ישראל. סמ"ע:

2 עבר. כיון דבהמה עומדת לרכוב עליה אשה ג"כ אע"ג דשוכר זה א"ל שירכיב עליה איש מ"מ לאו פשיעה מקרי דאם א"ל להרכיב אשה היה ג"כ משכירה אלא שהיה צריך להוסיף לו בשכירתו גם זה יוסיף בשכירות ופטור מאונסין. שם:

3 חולקין. כתב בד"מ דהוא תשובת הרא"ש דלקמן סי' ש"ט סעיף ג' וריב"א במרדכי ולפ"ז ק"ק אמאי סתם הרמ"א שם כהמחבר אבל נראה לחלק דשאני התם כיון שהזכיר המשכיר שיחזיר למחר א"כ ה"ל למידק דיודע בבהמתו וכן י"ל דמיירי הריב"א במרדכי שאמר המשכיר אני משכירה לך שירכוב עליה ישראל משא"כ הכא ששכרה איש סתם ואה"נ אילו א"ל המשכיר בפירוש אני משכירה לרכוב עליה איש חייב וחילוק זה הוא בתלמידי רשב"א מביאם ב"י בס"ס זה והסכים עמהם ומביאו בד"מ ובסמ"ע לקמן בסתם. ש"ך:

4 גדולה. כתב הטור בשם הרמ"ה דוקא אם שכרה לאשה סתמא אבל לאשה זו א"י לשנות לאשה אחרת וכן למשא זה א"י לשנות למשא אחר אפי' אינו כבד ממנו וי"א שיכול לשנותו אם אינו כבד ממנו וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל וכ"כ נ"י פרק האומנין בשם המפרשים וכ"כ הה"מ בשם רמב"ן ורשב"א גבי יין זה כהי"א ומביאם ב"י בסי' שי"א ס"ד וכ"כ הע"ש והסמ"ע שם סתם וכן עיקר וכל זה כשהשוכר או הבעלים הולכים עמה דאל"כ אפילו מכבד לקל לא ישנה שאין השוכר רשאי להשכיר כ"כ הטור בשם הרמ"ה ונראה דאם הוא אחד מבני ביתו יכול לשנות אפילו אינו הולך עמו דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ודוק. שם:

5 כסותו. כ"כ ג"כ בטור וי"ג כסתו ופרשוהו מלשון כר וכסת וקמ"ל דכסת ששוכב עליה מניח עליה דאי בגדיו פשיטא. סמ"ע:

6 קב. הוא ע"פ הבריית' בש"ס שם דחז"ל שיערו בכל דבר ר"ל בכתף וחמור וגמל וספינה לחייב באונסין בהוספה אחד מל' שלא מדעת הנשכר ומינה יש ללמוד לכל זמן וזמן דאם יוסיף השוכר חלק אחד משלשים כפי המנהג להטעין שחייב באונסין. שם:

7 מרגיש. פירוש וה"ל להשליכו כשראה שהוא כבד עליו ומדלא השליכו ידע ומחיל מ"מ חייב השוכר דאמרינן דפועל זה כיון דלא ידע שהטעינו יותר משיעורו אף שהרגיש שכבד עליו סבר מכדי אני רגיל לישא משא כזה מה יום מיומים ודאי חולשא לפי שעה באה עלי ותעבור ממני מיד ולכן לא השליך המשא מעליו ובתוך כך הוזק מהמשא מש"ה חייב עליה השוכר. שם:

8 דתנאי. פירוש כל שפגע בו היזק פתאום תנאי ב"ד הוא שהרשות בידו ליקח כליו של חבירו ולהציל את שלו ונותן לחבירו שכר הכלי. וכל כיוצא בזה וע"ל סי' רס"ד ורס"ה פרטי דינים אלו וק"ק דסתם הרמ"א כאן דמותר ליקחו ובסי' רס"ד ס"ה כתב דיש חולקין וגם בס"ס רע"ד כתב די"ח בדבר והם הרי"ף והרמב"ם הביאם הטור שם וצ"ל דס"ל להרמ"א דגם החולקים ל"פ אלא לאפוקי מדעת הרא"ש וסייעתו דס"ל דבעל היין חייב לשפוך יינו בע"כ אבל אם אין בעל היין כאן לגלות דעתו דלא ניחא ליה בזה אפשר דהחולקים מודים דמותר לבעל הדבש לשפוך יינו של חבירו אדעתא לשלם לו ומה"ט כתב הרמ"א כאן דלא נקרא גזלן כו'. שם:

« Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 307 Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 309 »